פרידה מן האריה הכחול

כשהייתי בלוגרית מתחילה בישראבלוג, היה הבלוג של 'שדות' תעלומה בשבילי: החל מן הכותרת המסתורית (יומני אלפוחרה), עבור דרך הכינוי ('שדות'), וכלה בטקסטים, שהיו לא פעם אניגמטיים למדי. עם הזמן למדתי להכיר את אחת מאושיות הבלוגיה: את סיפור החיים המפותל, את ההיסטוריה הלא-פשוטה, את השירים (והפרוזה הלירית) המנוקדים היטב, את הצילומים היפהפיים, את זיכרונות הילדות והמשפחה; ואת החברוּת, את מה שכינה 'אהבה ו-care', את עומק הרגש ואת נדיבות התגובות.

ידעתי, כמו כולם, שהוא לא היה בקו-הבריאות, והתרגלתי להיעדרויותיו הממושכות. אבל תמיד חזר והופיע פתאום, ותמיד כתבתי בתגובה, בשמחה: 'ברוך השב ומפציע!'. היו תקופות שזיהיתי בבלוג שלי כניסה אחת מספרד לכל פוסט שפרסמתי – והנחתי שהכניסה הזאת היא שלו; והיו תקופות שבהן לא היו ביקורים מחצי האי האיברי. אבל בכל פעם שזיהיתי כניסה כזאת אמרתי לעצמי, כנראה עכשיו הוא בסדר: עובדה, הוא קורא בלוגים. ורק בשבת האחרונה, בבוקר, חשבתי פתאום, במקרה – מוזר, לא הייתה כניסה מאספמיה כבר הרבה זמן. שאז, באותו ערב, נודע לי על מותו.

הכי-הכי אזכור את צילומי הירח, שאצל שדות היה לא סתם עגול, אלא ממש כדורי, כנדרש; את ההרגל הילדותי-לכאורה לחבר בכתב כמה מילים יחד ("בנבני", "בנצעיר", "אנ'כלכךאוהב"); וכמובן, את האריה הכחול שליווה אותו מילדותו, ושעזב עכשיו את עולמנו, מדלג על כפות הפרווה שלו בעולמות אחרים.

תהא מנוחתך שלמה ונכונה, שדות – אתה, והאריה הכחול שאיתך.