להפיל מונומנט

פורסם בתאריך על ידי

כולם מדברים על מה שכתבה גליה עוז על אביה, עמוס עוז.

הסתקרנתי מאוד וקראתי את הספר הקצר שכתבה עליו (דבר שמתחפש לאהבה), וכפי שהיה צפוי מראש, הגעתי למסקנה הברורה, ש –

אין לי מושג.

השכל הישר אומר שיש מן הסתם דברים בגו – אבל עד כמה, ועד כמה לא, אין לי דרך לדעת, וזה גם לא באמת בסמכותי להחליט, והיות שהכותבת היא כבר לא ילדה חסרת אונים, היא בכל מקרה לא זקוקה להגנתי.

מה נשאר? בשבילי עמוס עוז בין כך ובין כך לא היה מורה רוחני. הסכמתי עם רוב דעותיו הפוליטיות, אבל לא הערצתי אותן. כן הערכתי מאוד – מאוד – את כתיבתו, ואני מעריכה אותה גם עכשיו. בכוונה לקחתי לידיי אתמול את ספרו אותו הים, שעליו כבר כתבתי כאן לא פעם, ועלעלתי בין קטעים אהובים בתוכו, ושמחתי לגלות שקסמם בעיניי לא פג.

כן, מבחינתי הוא היה קוסם במילים. גם במילים שבעל פה, אבל בעיקר בכתב. אני לא יודעת איזה מין בן אדם הוא באמת היה. הגיוני לשער שלא היה מושלם. אפשר שעולל את הדברים האיומים שביתו מדווחת עליהם. ואולי היא מפרשת דברים מסוימים בהגזמה. ובכלל בעייתי לגולל אותם בפני הציבור כשהשחקן הראשי בהצגה כבר לא יכול לענות. כך או כך – זה לא תפקידי לקבוע, וגם לא עקרוני לעשות זאת. והמילה אולי הייתה ונותרה יסוד שולט בחיי.

אצטט כאן משהו מתוך ספרה של גליה עוז, לקראת סופו – שורות שמדברות אליי במיוחד ומתאימות לתפיסתי את העניין:

"כשאני מספרת מי היה אבא שלי אני מזהה הלם ושברון לב. דווקא הוא? זה כמו להפיל מונומנט. אבל אנשים מבוגרים יודעים לחיות בעולם מורכב. אחרי ההלם, אפשר לחיות עם השניות והכפילות… . אולי אף צד באישיות הדו-פרצופית של אבא שלי לא מבטל את השני. אני מכירה בזה ששני הפרצופים אותנטיים. הוא היה הרבה דברים עבור הרבה אנשים שונים, ומי שאהב אותו והעריך את הספרות שלו לא בהכרח איבד משהו בגלל העדות שלי" (ההדגשות שלי).

בספר אותו הים יש קטע אחד ('ידי על ידית החלון', עמ' 114) שבו עמוס עוז מדבר אל הוריו המתים. כן, גם לו היו חשבונות לא פשוטים עם אבא ואימא שלו:

"אתם במנוחה נכונה. ישנים? או עדיין רבים? לפחות בגללי אל תריבו: אני מסודר וחרוץ… עייף ולא מוותר. אתם ביקשתם ממני שאגדל ואהיה כך וכך. אבא כך ואימא אחרת. עכשיו ההבדל מתכווץ וכבר לא משנה איך אהיה. אהיה עוד זמן מה ואשכב… אתה קם ועומד, שחוח. את יושבת זקופה ויפה. אתה כנראה מתעקש, מסרב לפתוח חלון. את לא מוותרת. בחושך הזה העמוק את בוכה לחינם בשקט ואתה מנמק בלחישה. ידי על ידית החלון וכעת יש לבחור. אם לסלוח, זו השעה" (ההדגשות שלי).

אז כמו שאמרתי, בשבילי הוא נשאר קוסם במילים. לא יותר, גם לא פחות.
ואשר לכאבים של כל הנוגעים בדבר – נותר לי רק לקוות שיימצא להם מרפא, ושעוקצם יקהה, ולו רק במעט.

41 מחשבות על “להפיל מונומנט”

  1. אולי באמת אנהג כמוך ואקרא את הספר ולא אסתמך על ראיונות ועל דיווחים על.
    אוהבת את האולי שלך. ותודה רבה על הציטוטים – ובמיוחד על ההדגשות.
    גם אני לא אקבע עד כמה מה שהיא מספרת זו אמת. ייתכן מאד כמו שאמרת, שזו האמת שלה, ואולי מישהו שהיה עד לדברים – היה מצייר את המציאות מעט אחרת. מטריד אותי שהאמא והאחים מכחישים לגמרי. למה זה מטריד אותי בעצם? כי אם הם צודקים ולא היה ולא נברא, מטריד אותי מה שהיא אומרת ובעיקר שהיא טרחה לפרסם זאת בסדר שלם. ואם הם לא צודקים – הם חוטאים פעמיים. גם בזמן אמת שלא ידעו להגן עליה, וגם עכשיו.
    מטריד אותי מאד שאם כבר לפרסם, היא לא העזה לעשות זאת בחייו. אבל אם מה שהיא מספרת זה נכון, אני יכולה להבין שהיא לא היתה מסוגלת לכך. או שהיא דחתה ודחתה ולא הבינה שהוא עומד למות. לא יודעת.
    כמוך, אני אוהבת את הכתיבה שלו (לא קראתי הכל, אבל כל מה שקראתי אהבתי מאד, פרט לסיפור על אהבה וחושך שלא צלחתי). זה לא ישתנה כנראה.

    אהבתי

    • העניין הוא שהמשפחה לא לגמרי מכחישה. התגובה שלהם לא חד משמעית, ולא מפזרת שום ערפל.
      אני נוטה להאמין לגליה עוז בהרבה ממה שכתבה, ובכל זאת מצאתי בתוך דבריה כמה דברים שלא נראים לי חמורים כפי שהציגה אותם – למשל, משהו על זה שאסור היה לשמוע בבית מוזיקה רועשת. אני תוהה מה הילדים שלי יגידו עליי בעניין התנגדות למוזיקה רועשת אחרי מותי 🙂

      Liked by 1 person

    • אם המשפחה היתה מחבקת אותה כל זה לא היה קורה, ראי "משכילה" טארה וסטאובר, קישורית בתגובתי למטה

      אהבתי

    • תודה, הקשבתי. גם אני חשבתי, אם לעשות פסיכולוגיזציה (אם כי עדיף שלא), שאולי עמוס עוז זיהה שהיא הילדה המוכשרת שלו, אולי אפילו ממשיכת דרכו. ואולי זה לא מצא חן בעיניו. מי יודע.

      Liked by 2 אנשים

  3. שמעתי גם על דברי הבת (והבת השנייה) וגם אני לא יודע. הוא סופר טוב אבל אין לי מושג לגבי חייו האישיים. והאמת שזה גם לא ממש מעניין אותי…

    Liked by 1 person

      • התעוררה בי מחשבה
        אולי עמוס עוז ניסה להסביר את סוד תוקפנותו המופנמת בסיפור על אהבה וחושך בשביל עצמו קודם כל, בשביל העולם ובשביל גליה
        ואם שרשרת התוקפנות נמשכת – . . נקווה שלא העבירה אותה לילדיה ולכן גם היא פירסמה . . .
        כי אלימות חלילה מוטבעת באדם מילדותו, כמו ניסוי פבלוב, כמו ניסוי ההטבעה של קונרד לורנץ

        אהבתי

        • חשבתי על זה בימים האחרונים: בסיפור על אהבה וחושך, למרות שהוא אוטוביוגרפי, הילדים שלו לא מוזכרים. אלא אם כן שכחתי. אבל למיטב זיכרוני לא. הוא לא כותב על עצמו כאבא.
          אבל מה זה אומר, אני לא יודעת.

          Liked by 1 person

          • נכון
            כבר תוך כדי הקריאה של אהבה וחושך שמתי לב לזה והטריד אותי
            ילדיו לא הוזכרו ואישתו נילי כמעט ולא
            והאמת – תיארתי לי כבר אז שמשהו מסתורי מוחבא. וסיקרן אותי עד – עכשיו
            וגם התבטאתי בחוג לסיפרות שהשתתפתי ב.בר הבשורה עלפי יהודה של עוז שאני קוראת בבין השורות חרטה עמוקה והכאה על חטא

            אהבתי

  4. ובאשר לדעתי האישית, רק מביאה ציטוט (סליחה, ארוך למדי) מטקסט שקראתי ואמר הכי טוב את הצד שלי:
    –
    אסתר פלד | 23/2/2021 |
    עובדות:
    1. אישה, ביתו של אדם ידוע, כותבת ספר על – איך נקרא לזה בלשון נקייה? – "יחסיה עם אביה". בספר, שיצא לאור אחרי מות האב, היא מספרת על מה שאביה עשה לה.
    2. משפחתה הגרעינית של האישה שכתבה על מה שקרה לה עם אבא שלה כל שנות חייה מפרסמת גילוי דעת באשר לדברים האמורים בספר. התגובה כוללת יותר מאוקטבה אחת של אמביוולנציה. לאמתו של דבר האמביוולנציה המשפחתית היא כמעט לא אמביוולנטית; היא כמעט מתחזה לכזאת, ולפני הכול היא תגובה "מתונה", שכל עניינה בהיותה מתונה. כאילו המשפחה מבקשת, "תרגיעו, תרגיעו. זה לא שזה לא היה ולא נברא (אם כי ייתכן שזה לא היה ולא נברא), זה פשוט היה קצת יותר (רק קצת) בדמיון שלה מאשר במציאות. ובאשר למה שהיה במציאות, הדמיון שלה עשה אותו קצת (רק קצת, באמת) יותר חמור ממה שהיה במציאות. אבל בסך הכול, מי אנחנו שנגיד. לנו היה אבא נהדר, מופלא, נדיב, גובל במושלם.
    3. מתפרסמות בעיתונים כתבות על הספר הזה ועל האישה. אישה יקרה, אני רוצה לומר לה, מה את נותנת לעיתונאים לגעת בך. ולא רק לעיתונאים, גם לקוראים. זה לא כדאי, אישה יקרה, יש הרבה אכזריות בעולם, ועיקרה של האכזריות באיזה עיוורון אנושי יוצא מהכלל, או למען האמת לגמרי לא יוצא מהכלל, עיוורון מוקפד, נורמטיבי, עיקש וצדקני, ששונא, ממש שונא, שמקלקלים לו את התמונה היפה (האיש הידוע היה איש יפה מכל בחינה). זוהי תגובה שאפשר לכנותה "אוטומטית"; תגובה מובנית, אינהרנטית לטבע האנושי ושמה השלכה: "לא, מה פתאום, את זו האלימה, את או רעה או משוגעת, אלה האפשרויות שלך, תבחרי". כדאי לקרוא את הטוקבקים; אני מעלה את הדברים מתוך הטוקבקים. טוקבקים זה ז'אנר חדש יחסית, מיטב הכתיבה האנושית, ז'אנר מדליק יותר מז'אנר הפייסבוק. בפייסבוק עוד יש, לצד השטנה, התחסדות; בטוקבקים יש שנאה טהורה.
    עד כאן העובדות. עכשיו סיפור (אמתי):
    לפני שנים אחדות הגיעה מטופלת לפגישה כרגיל. הפעם היא רוצה להתייעץ איתי: יש לה אחות נשואה שהיא אם לשתי ילדות. יום אחד באה הילדה בת ה 3 אל אימה ואמרה, סבא עושה לי דברים בפיפי. "סבא" הוא אביו החורג של האב. המטופלת שלי אומרת שזה מטריד אותה, שהמשפחה חושבת שהילדה בדתה את הדברים מליבה. המטופלת שלי אומרת, "אני לא יודעת מה לחשוב".
    "אני לא יודעת מה לחשוב" בסיטואציה הזאת היא תגובה טובה. לא מעולה, אבל טובה. טובה, כי מכילה קונפליקט בין נכונות לדעת אמת לבין משאלת-עיוורון. יש התלבטות אם לראות או לא לראות. התלבטות זה טוב; זה מצב פתוח, אולי דומה לאמביוולנציה, אבל אמיתית. בסיטואציה של הקליניקה שלי, אני, לצערי או לשמחתי, ידעתי מה לחשוב, וחשבתי מהר. ילדה בת 3 לא מספרת שסבא עושה לה דברים בפיפי כי בא לה, או כי יש לה פנטזיות. ילדות בנות שלוש, בניגוד לילדות בני 30, לא מתבלבלות. ואומר זאת ביתר זהירות: יש סיכוי טוב שזה קרה. זה מה שחשבתי. כי יש סיטואציות שבהן אמביוולנציה נחשדת כאפשרות להיתקע על הספק ולא לקבל החלטה, אפשרות שבקליניקה היא נגישה, לעתים, יותר מאשר בחיים, ויתרה מזו, היא אפשרות מפתה, כי בקליניקה אין מנדט להחלטות על פי רוב, אלא מנדט למחשבה בלבד. אז אמרתי למטופלת שלי שיש סיכוי טוב שזה קרה וזה חמור, ולכן מוטב שהמשפחה תנקוט אמצעים כדי להבין מה קרה. המשפחה כעסה, בתיווכה של המטופלת שלי, על תגובתי, מה גם שלא נשאלתי. אז החמרתי איתם ונקטתי סנקציה: אמרתי שאם לא יפעלו כדי לעזור לילדה, אני אדווח. הם פעלו. הסב הורחק. החשדות אוששו. הילדה הובנה והיא יכולה לצמוח.
    יש הדברים העתיקים ההם שפרויד אמר, שאנשים (בעיקר נשים) מפנטזים על גילוי עריות, ובסופו של דבר מתחילים להאמין שזה אכן התרחש. הדברים העתיקים ההם משרתים עד היום את מי שחוששים לגבש עמדה שקשורה עם המציאות. גם נשים שמפנטזות על גילוי עריות, על פי רוב המצע לפנטזיה קשור, במקרה הטוב, באווירה מינית בבית, בחשיפה לא מותאמת למיניות של ההורים.
    מה שקרה לי במרוצת השנים הארוכות של עבודה קלינית: למדתי להאמין למטופלים. הנחת המוצא שלי בעבודה היא שככל שמה שאני שומעת הוא נורא יותר, כך סביר יותר שהתרחש. ההקלה של מטופלים כאשר מי שמקשיב להם אינו זע באי נוחות על הכורסה, אינו אומר, "מה שאת מספרת אולי קרה ואולי לא, על כל פנים זוהי החוויה שלך", משפט שכל כולו אמביוולנציה מהסוג שלאמתו של דבר מתחמק מן המציאות – ההקלה הזאת אין לה שיעור. כידוע לאנשים מטפלים, אין קרקע טובה יותר לצמיחה מאשר ההבנה של המטפלת שלך, אין תרופה טובה יותר מן הנכונות של המטפל לשאת את הכאב הנפשי של המטופל.
    האישה שכתבה ספר על אביה הידוע ועל מה שעשה לה, היא לא הובנה; הכאב שלה לא מצא מיכל. אני יכולה לחשוב (כלומר להיות אמביוולנטית) מחשבות כאלה ואחרות באשר לפרסום הספר, אבל אחשוב אותן לצד ההבנה שלי. להיות בתו הלא-מובנת של אדם ידוע, שהתדמית הציבורית (ואף המשפחתית שלו) היא מיתולוגית: התגלמות הטוב והיפה. להיות ביחסים בלתי נסבלים, להיות הצל, להיות האובייקט השנוא של הטוב והיפה. זה מחייב תיקון, שינוי של המיתולוגיה. זוהי ההבנה לי באשר לפרסום הספר.
    כך או כך, היא בחרה לפרסם. ואז, המשפחה שלה קצת (רק קצת) נבהלה. כל המשפחות שקורה אצלן הדבר הבלתי נסבל הזה, התעללות, היטפלות סדיסטית של הורה לאחד מילדיו, כל סוג של שימוש נואל בילד, בילדה, בילדים – תמיד נבהלות. וצריך לזכור שמשפחות יכולות להפסיד הרבה בסיטואציות כאלה, הרבה בכל מובן.
    משפחות יותר יפות נבהלות יותר יפה, עם אמפתיה-כאילו, עם מין של הכחשה אמפתית כזאת, עשויה-היטב, אלגנטית, מפותחת. כתם לכלך את הבגד הזוהר, הצח, פצצה הוטלה על המיתולוגיה של השלמות שלהן. מה אפשר להרוויח במקרה כזה? רק את האמת. רווח מפוקפק מאד, האמת.
    מוטב לא להילכד במלכודת הדבש של המשפחות היפות, ולא להישבות במקסם של האנשים היפים, בסמלים שכל כך רצינו שיישארו שלמים גם אחרי מותם, ולא להניח לרצון לא-לדעת לפזר ערפל בתודעה. ערפל (מחופש לאמביוולנציה) הוא פתרון עלוב, והוא עלוב עוד יותר כאשר מישהו זקוק להבנה.

    Liked by 2 אנשים

    • אני לגמרי מבינה את מה שהיא אומרת על הניסיון החמקני להסתייג מן הבת כדי לא לקלקל את התמונה היפה (ואולי שגויה) שבנינו לעצמנו בדמיוננו. אני גם לגמרי מסכימה שהמשפחה של הילדה בת השלוש שעליה היא סיפרה חייבת לנקוט עמדה ולעשות משהו, ויפה שעה אחת קודם. אבל כשהדברים אמורים בנו – קהל הקוראים של עמוס עוז ושל ביתו – למה בעצם כל כך עקרוני שנגבש דעה? יש לנו מידע חלקי, יש לנו עדויות סותרות, אנחנו לא בית משפט, אנחנו לא באמת מכירים את הנפשות הפועלות – למה אנחנו חייבים להחליט? והרי בניגוד לילדה בת השלוש, שלומה של גליה עוז – אישה בוגרת, מוכשרת ועצמאית – לא תלוי בהחלטתנו.
      ואשר למשפחה 'היפה', וכו' – לא הייתי רוצה להיות בנעליהם עכשיו.

      Liked by 2 אנשים

  5. משפחה אומללה, עוז כישרון ענק, שבנה את עצמו אחרי התאבדות אימו
    גליה אומללה, ועכשיו גם כולם שם, אבל לפי תגובתם בתקשורת הם לא אוהבים אותה לכן הייתה אולי זקוקה לתמיכה הציבורית
    דברים כאלה נידונים בבתי המשפט בבית הדין לענייני משפחה ובדלתיים סגורות
    ותשובה אמיתית ועמוקה למה שחשה גליה, אפשר למצוא בספר "משכילה" מאת שרה וסטאובר

    http://israblog.org/blogread.asp?blog=690765&blogcode=15003089

    אהבתי

      • מחובתי לתקן
        היום ראיתי תגובה של דניאל עוז שכן תומכת בה וכן מגלה אהבה אל גליה עוז אחותו ולמשפחתו
        אני כן חושבת שהיא סובלת ולא מוצאת מנוח לסיבלה, אולי ברבות הימים יתבהר שסיפרה הוא כן מסמך חשוב בשביל הפסיכולוגיה של הילד תפיסת עולמו, והצלקות הלא מודעות והכן מודעות שאלימות הורית גורמת
        ימים יגידו

        Liked by 1 person

  7. רק אציין, שבתגובה לדברייך בפוסט שלי סיכמתי חלק מטענות רוגל אלפר היום ב'הארץ' בענין. ואדגיש שוב – יתכן והיה קוסם [ לא ביג דיל, עגנון היה קוסם טוב ממנו, גם א,ב יהושע טוב ממנו ] אבל אדם שבנה את הדימוי הציבורי שלו, בשקדנות רבה, במאמץ רב לאורך עשורים, מתגלה בסוף בקטנותו ובכיעורו המלא.
    מזכיר לי קצת, וסליחה על ההשוואה את ג'י אדגר הובר שרדף הומואים, והיה הומו לא קטן, קרוס-דרסר בעצמו. שהרי ידוע – גדולי האנטישמים הם יהודים.

    אהבתי

    • כן, ראיתי את מה שכתבת שם.
      לא אתווכח על מידת הקוסמות:)
      רוגל אלפר וכתביו אינם כוס התה שלי, אבל כן, הסיפור נשמע קשה מאוד. אפילו אם חושבים שיש בו הגזמות, הוא עדיין חמור, ולא מתיישב עם דברים אחרים שהכרנו על עמוס עוז.

      אהבתי

  8. קראתי את הספר (קצר וקריא מאוד) ואני מאמין לגליה, וגם מזדהה, כמי שהוכה בילדותו וחווה הסתרה והכחשה. מעולם לא הערצתי את עוז, הוא תמיד נראה לי מזויף ונפוח, וגם את ספריו לא אהבתי, כך שלא נוצר אצלי שום דיסוננס. סיפור עצוב.

    אהבתי

    • מכירה עוד אנשים שחשבו תמיד שהוא מזויף/נפוח. בפירוש קראתי עליו התבטאויות בנוסח 'אני לא מאמין לו'. אני לא חשבתי כך אף פעם, וגם עכשיו לא. גם אצלי אין דיסוננס, מפני שאני לא חושבת שיש בהכרח קשר בין כישרון לבין מוסר. ראיתי מספיק דוגמאות בחיי שהוכיחו לי שאין. אבל אכן עצוב, מאוד.

      אהבתי

    • אני לא חושבת שזה ספר מעולה, אבל זה מסמך מעניין. הוא גם קצר מאוד, ואיכשהו בסיומו אני לא מרגישה שכל תהיותיי מצאו תשובה. העלו על נס את העובדה שהוא מגובה היטב בספרות מקצועית, אבל זה דווקא החלק שפחות הרשים אותי.

      אהבתי

  10. אני לא יודע בת כמה גליה עוז,אבל בהנחה שגדלה כילדה בשנות ה50 60 אני יכול לומר שהמכות והיחס שקיבלה מאביה,היה די דומה למה שכולנו ספגנו מהורינו.
    ברור שיש הבדלים בין ילד לילד ובין מכות שקיבלה עוז מאביה לבין מה שהשכן שלי מלמעלה עשה לבנו כשהיה מרביץ לו עם חגורה או הפליקים שאני ואחותי היינו מקבלים מאבא שלנו.
    המוטיב,של להיות בשקט בין 2 ל4 חוזר הרבה בסיפורי הילדות של הדור שלנו.
    לנו היה אסור בתכלית האיסור להיות בחוץ בשעות האלה,זה היה קדוש !
    העניין שלא היינו חייבים להרעיש בשעות האלה בבית ולא פעם הרעשנו ומנוחת הצהריים הקדושה של אבא הייתה מופרעת והוא כעס מאוד ולפעמים הרים יד.
    אבל הוא עשה גם דברים טובים אחרים ואי אפשר לשפוט אנשים במרחק השנים לכל חיינו וה"סחיבה" הזאת של הכעסים לכל כך הרבה שנים קדימה,למי היא מועילה בסופו של דב?
    ,אז עמוס עוז היה סופר מחונן ואבא לא מי יודע מה,איזה כלים יש לאנשים לשפוט על מעשים שקרו לפני 40 ,50 שנה שאלה היו המנהגים אצל הרבה אנשים,אדם שהלך לעולמו ולא יכול להתגונן?
    לא קראתי את הספר וכנראה לא אקרא אותו בעתיד.
    לא אוהב את הלינץ' הזה שנעשה באדם שהלך לעולמו ונהג באמות מידה דומות לאחרים.
    טליק

    אהבתי

    • על פי ויקיפדיה, היא ילידת 1964, אז כן, היא גדלה בערך בימים שאנחנו גדלנו, או קצת אחריהם.
      נשבעת שחשבתי עליך כשקראתי בספר שלה שאסור היה להרעיש אצלם בבית כשהאבא ישן. בגלל פרטים כאלה (ויש אחרים כמותם) כתבתי בפוסט שאולי היא מפרשת דברים מסוימים בהגזמה. אבל למען היושר צריך להודות שיש גם עדויות חמורות בהרבה.
      יכול להיות שפולחן האישיות סביב דמותו הוא הדבר שמוציא ממנה את העדויות האלה, כדי להראות שהוא בכלל לא היה מה שחשבנו. ובזה היא כנראה צודקת, הוא לא מה שחשבנו. אבל הכתיבה שלו היא עדיין כן מה שחשבנו, נראה לי, וכפי שהיא עצמה כותבת, אנשים מבוגרים יכולים לחיות עם הסתירה הזאת.
      הלינץ' לא חביב גם עליי, ואכן היו זמנים שונים, בעיקר בקיבוץ, ששם בכלל הכול היה אחרת. ולמרות זאת… חבל ועצוב.

      אהבתי

  11. לא קראתי את הספר, אבל מהפוסטים בנושא והתגובות אני מסיקה שהיא בהחלט ניצלה את השם של אביה כדי לעשות למען עצמה (מבלי להתייחס אם בספר כל האמת ורק האמת …) לסופרים יש נטייה להסתיר פרטים או לשייף ולצחצח דמויות למען היצירה.
    ספק אם כותבת אנונימית היתה זוכה להד כזה.
    עמוס עוז דאג להאדיר את שמו, מודע היטב לעצמו וליופיו והיה נפוח מרוב נחת. שפת הגוף, השפה הגבוהה העבירו מסר חד משמעי, אני מורם מעם. רק הרצון להידמות לזוכי סופרים פרס נובל היה בעוכריו ולמד אותו שעדיין יש למה לשאוף.
    ללא ספק כתיבתו ראויה לציון, אחרי התנגדות שלי לקרוא מספריו (כי כולם קראו) הצצתי ונפגעתי. אהבתי את כתיבתו ואפילו שיניתי את דעתי על האדם, פתאום נגלה לי פן נוסף, ודעתי הקדומה שלי עליו השתנתה קצת.

    אהבתי

    • בהקשר של הספר שלה אני בעיקר יכולה לומר שאני לא יודעת. את הכתיבה של אבא שלה אני מאוד אוהבת. ובעצם, ככל שהדברים נוגעים לנו, הקוראים – אולי זה כל מה שחשוב.

      אהבתי

    • בהחלט ייתכן רחל שהיא ניצלה את הפירסום של אביה לצרכיה, אבל במחשבה שניה, אם המשפחה לא הייתה כ כ מפורסמת והספר היה נבלע בין אלפי ההוצאות והיה אלמוני מי יודע אם המחקר על אלימות הורית, השפעותיה המודעות והלא מודעות היו נבחנות ברצינות והיינו ממשיכים עם ה"חוסך שבטו" כאילו סה הכרח המציאות, ו"אז מה גם לי הירביצו" ו"לכולם הירביצו", וכאלה. יש רגישויות שונות לילדים וכמו חנוך לנער על פי דרכו גם אם כבר להכות בליית ברירה – גם זה על פי דרכו, או בכאילו או בכאילו . . .

      אהבתי

      • היום המודעות מאד גבוהה, אין מה להשוות לימים ההם, שזו היתה נורמה וכמעט בכל בית הכו את הילדים מסיבות שונות.
        שוב אני מציינת שלא קראתי את ספרה ולכן מביעה דעה רק על סמך מה שקראתי בבלוגים.

        Liked by 1 person

  12. לפני ימים לא רבים, יצא לי לשוחח עם מישהו זר.
    במהלך השיחה, האיש הביא כדוגמה את גליה עוז וטען "מה היא היתה צריכה לכתוב את זה עכשיו, לאחר שמת? למה זה עוזר? היא רק מסתכסכת עם המשפחה, בעיקר אחים/אחיות שלה".
    לא נכנסתי איתו לויכוח, אבל אני בהחלט יכול להבין לנפשה של הבת. יש בזה משהו מטריף, לראות כיצד כל העולם ואישתו מעריצים את אבא שלך – כשהזיכרון הפרטי שלך זוכר דברים לגמרי שונים. אין לי ספק, שהזכרונות האלו איכלו את נפשה, כמו חומצה. היא היתה חייבת להוציא את זה החוצה.
    ומרגע שהמטרה סומנה – הכל נגוע באינטרסים. נוח לה להוציא את הספר כ"ביתו של עמוס עוז". וכדי לקדם את פרסום הספר ואת קנייתו – אז יש צורך בכל מסע יחסי הציבור הנלווה, בעיקר ראיונות וכתבות בתקשורת הכתובה והאלקטרונית. אלו הם חוקי המשחק.

    אישית, בלי לקרוא את הספר (ובלי שום כוונה לקרוא) – אני מאמין לה.
    אישית, עמוס עוז נראה לי אדם לא סימפטי. כזה, שמאד נהנה ממעמדו הציבורי בחברה הישראלית, גם כדובר השמאל – אבל גם כאדם לא נחמד.
    אישית, גם לא הצלחתי לצלוח את רוב ספריו. דווקא שליטתו בשפה העברית, דווקא היא זו שהפריעה לי. במובן הזה, שתמיד נראה היה לי, שהרבה יותר חשוב לו להשוויץ ולהתייפיף בעברית המצוחצחת שלו, מאשר שהטקסט יהיה קריא ונעים וקולח ונוח לקריאה.
    איש גאוותן, קשה, מלא בהדרת עצמו – וגם קצת סדיסט? קל לי להאמין.

    לגבי ההפרדה הזו בין האמן לבין האדם – אני חושב, שהיא די חיונית.
    האמנות של מישהו היא ערך עצמאי, די בלתי תלוי. כשאנו למדים שהאמן היה גם אדם חרא, זה אמנם יכול "להוריד לנו" ממנו, אבל אין סיבה אמיתית לפגיעה בערך היצירה עצמה. האופן שבו התנערה התרבות הישראלית מיוצר כמו דן בן אמוץ הוא מתועב בעיניי. דן בן אמוץ היה יוצר ישראלי חשוב, במונחים רבים (ספרות, סאטירה, הומור, וכו'). הוא דיבר ישירות אל דור של צעירים ומתבגרים ונגע בליבם. הביוגרפיה שאמנון דנקנר כתב עליו גרמה לקבורת חמור של מורשתו התרבותית של דן בן אמוץ. אני מוצא נחמה בעובדה שהביוגרפיה הזו פעלה גם כבומרנג – וקברה קבורת חמור גם את מורשתו של אמנון דנקנר. לטעמי, מגיע לו.
    באותו האופן, ההחלטה שלא לנגן וגנר בגלל זיקתו לנאצים – לא ממש מובנת בעיניי. היצירה המוזיקלית, כשלעצמה, היא בלתי תלויה. ברורה לי הרגישות, ברורה לי הפגיעה האפשרית בנפשם של ניצולי השואה – אבל, לטעמי, היצירה המוזיקלית עצמה איננה אשמה בדבר.

    אהבתי

    • נדמה לי שכבר סיפרת פעם שאינך אוהב את הכתיבה של עמוס עוז. אתה כמובן לא היחידי. אני דווקא מתרשמת שכתיבתו קריאה וקולחת. לא מוצאת בה הצטעצעות וכו' – דווקא לעיתים קרובות היא מאופקת מאוד. אבל זה גם עניין של טעם.
      וכן, יש מקום להפריד בין אדם לבין אומנותו. מצא חן בעיניי שגליה עוז עצמה המליצה על הפרדה כזאת בנוגע לאביה, בקטע שציטטתי בפוסט.

      אהבתי

  13. אם התכוונה לעורר פולמוס ציבורי אז הרי הצליחה. אך מי אני שאקבע אם יש בדבריה אמת, כל האמת ורק האמת, כאשר אביה בקבר ולא יכול להגן על שמו הטוב. במיוחד שכבר היו דברים מעולם שילדים המציאו דברים איומים ונוראים על הוריהם מדמיונם הקולח…

    אהבתי

    • אנשי מקצוע טוענים בדרך כלל, ולא מן הנמנע שהם צודקים, שאחוז הילדים שממציאים דברים כאלה על הוריהם הוא זניח, מה גם שגליה עוז כבר מזמן לא ילדה. אבל האמירה שכתבת, 'מי אני שאקבע', מתאימה לי. שנות עבודה ארוכות לימדו אותי לקבוע רק אחרי בדיקה. היות שאין לי שום אפשרות (ושום זכות) לנהל בדיקה מקיפה בעניין הזה, אני נשארת על הגדר.

      Liked by 1 person

  14. לא קראתי את הספר וכנראה שלא אקרא. אני בטוחה שיש להסיבה להוציא את הספר עכשיו ולא בחייו. עימות חזיתי עם סופר ואיש רוח מוערך ועם יכולות ורבליות כמו שלו היו הופכים את הכל לסגה גדולה הרבה יותר. התגובה של אחיה מעלה תהיה, על מי רצו לשמור – עליו או עליה?.
    והמשפט "מי שאהב אותו והעריך את הספרות שלו לא בהכרח איבד משהו בגלל העדות שלי" יש בו סוג של התנצלות בעייני…

    אהבתי

    • התגובה של המשפחה אכן הייתה מאוד אמביוולנטית. אני לא יודעת מה אפשר להוציא מכל זה, והחלטתי לא לנסות.
      המשפט ההוא מצא חן בעיניי. יש בו הכרה במורכבות של דברים, וזה חשוב. וכן, אולי גם סוג של התנצלות, שהיא במידה מסוימת מתבקשת.

      אהבתי

  15. כבר נתקלתי במישהי שהאשימה את אבא שלה בהאשמות קשות מאד של התעללות בה בילדותה.
    הבעיה היתה שאף אחד מהמשפחה לא היה עד להתעללות הזו וכולם (עוד שלושה אחים ואחיות)הכחישו שהיתה התנהגות כזו.
    אני אומרת שאי אפשר לדעת וליבי עליה שהיא חיה עם הכאב הזה, בין אם מקורותיו אמינים לחלוטין ובין אם תוצאה של רגישות רבה.

    אהבתי

  16. הנה שתי האגורות שלי (היות ואין לי סנטים ודולרים): לא ממש מוכרחים לגבש דעה בכל נושא. במיוחד כאשר אלו החוויות (מבחוץ ומבפנים) של האחר.

    Liked by 1 person

  17. העניין פה, שמפריד אותה מאחרים, שנניח אביהם התנהג אותו דבר, פחות או יותר. ברוח התקופה וכו'- זה שעל שם אביה יקראו רחובות, וכיכרות, ופרסים- וכל זה כשהיא יודעת שהוא היה אדם, ככל האדם, ואפילו חם מזג ופוגעני מאד. ועל שם אביכם לא. ואם היה זה כך, אולי גם אתם הייתם מתקוממים. אני מבינה אותה מאד.
    הבת שלי היא נכדה של נכס צאן ברזל, שעוד יקראו כיכרות על שמה, כי היא כתבה בכישרון כמה שירים. אבל היא גם אדם טיפש, קטן, מרושע, סבתא נוראה ואיומה- שהיתה אם גרועה ונרקסיסטית לילדיה והיא היום סבתא גועלית ונרקסיסטית לנכדותיה. שלא קנתה לה מתנה אחת מאז שהבת שלי נולדה ועד היום, שלא טרחה להגיע לבקר אותה בשנתה הראשונה לחייה יותר משלוש פעמים תמימות, שמכריחה את הנכדות שלה לצלצל אליה יום וליל כדי להרגיש מחוזרת כי אף אחד אחר כבר לא דופק על דלתה, ולא עונה להן, וכשעונה עונה במגעילות ודורשת שיתקשרו בפעם אחרת, כי היא ישנה, כי היא רואה טלויזיה, כי "לא מתחשק לה עכשיו" לדבר- אבל עושה להן רגשות אשם איומים בכל פעם שהן מתייאשות ומפסיקות לצלצל. היא זקוקה לכם שתזכרו אותה לאחר לכתה, כי הנכדות שלה שונאות אותה, ובצדק. כל מי שהכיר אותה באופן אישי לא סובל אותה. אבל בראיונות המעטים שהיא עוד מנפיקה היא מתחנחנת למצלמות אחרי שלושת ניתוחי מתיחת הפנים שלה ומנסה להרוויח את הלב שלכם. והפער הזה, הוא בלתי נסבל. ולכן אני מבינה בכל ליבי את גליה עוז, שצריכה לשאת בליבה את הפער הזה.

    אהבתי

    • רק עכשיו ראיתי את התגובה הזאת, וורדפרס משום מה הכניס אותה לתיבת הספאם, ועכשיו הוצאתי אותה משם.

      אני מבינה שהפער שהזכרת מתסכל – אבל מצד שני, הרי רובנו יודעים שהדברים הם לא בדיוק כפי שהם מוצגים לקהל הרחב, ושאף אחד לא באמת מושלם, ושהתדמית הציבורית לא בהכרח תואמת את מה שמתרחש בחדרי חדרים. אז נוכח התגליות החדשות יש לרגע זעזוע, ואחרי כן כולם מתרגלים לרעיון וממשיכים הלאה, כך נראה לי.

      אהבתי

סגור לתגובות.