האיש שלנו בווהאן

בין לבין שאלתי מאפליקציית עברית (הידעתם? קוראי ספריות ציבוריות יכולים לשאול גם ספרים דיגיטליים!) את ספרו של עופר דקל (הלא הוא עופר מסין, שעליו כבר כתבתי כאן לא פעם, וראו בתגית), האיש שלנו בווהאן. הוא מתעד שם את ימי סגר הקורונה שעברו עליו ועל משפחתו הקטנה בעיר ווהאן שבסין, העיר שבה החל הכול.

זה כתוב יפה מאוד ונוגע ללב, כמו שעופר מסין יודע לכתוב, ודי דומה לקטעים משלו שקראתי בזמנו בפייסבוק (אם כי הצטרפתי לקוראיו שם בשלב מאוחר יחסית של הסגר ההוא). זה קצת מורט עצבים לקרוא על תקופות קשות שהכרתי אישית (בשבילי זה לפעמים כמו לקרוא על תקופות הפיגועים הגדולים: זה מעיר מרבצם את כל השדים), אבל עופר מסין יודע להחליק את זה איכשהו, ולפזר מעל לכל זה כל כך הרבה חמלה ואנושיות, שזה מרגיע קצת.

היום קראתי את הקטע על בית חב"ד בצ'אנגדו שניסה לשלוח לעופר מזוזות (בדרך לא דרך, למרות האיסור). אני מצטטת כאן משהו קטן משם בעניין המזוזות, מחודש מרץ 2020 (אבל אין לי מספרי עמודים של ספרים דיגיטליים בעברית):

"… אבל אלה ימים משונים וזמנים קשים, ואני נאחז בכל מיני דברים. שואב כוחות. ואני מודה, המזוזות שעושות את דרכן אליי [מבית חב"ד] נותנות לי הרגשה טובה. לאמונה כנראה יש כל מיני דרכים לקנות אחיזה בלבבות. וגם להשגחה.

חוץ מזה אני אוהב את המילה להסליק. החיים שלנו סרט. אני עוזר להסליק מזוזות לעיר נצורה בגלל וירוס. אלוהים, אין ספק שאם אתה קיים, אתה חובב קולנוע." (ההדגשות שלי)

שאז אני מוכרחה לחייך. מעניין מה אלוהים היה חושב על תחביבו החדש.

*

ותצטרכו לסלוח לי שלא כתבתי כלום על יום השואה. וזה למרות שבערב יום השואה, אחרי הטקס, התעמקתי מאוד בחיפוש מידע בגוגל על השיר של גיא ההריגה פונאר ('שקט שקט בני נחרישה / כאן צומחים קברים'), שזכרתי במעורפל שיש לו (לשיר) היסטוריה מעניינת. ואכן. את הלחן היפהפה שלו כתב הפסנתרן אלכסנדר תמיר כשהיה בן 12, בגטו וילנה. אפשר למצוא בגוגל את כל המידע, הקלטות של השיר, וגם סרט שלם שעשו על כך. אז זה היה ערב יום השואה הפרטי שלי, וביום השואה עצמו הייתה לי כל כך הרבה עבודה (הייתי חייבת לגמור משהו בזמן) שלא התפניתי לכתוב עוד. וכבר הבא בתור, יום הזיכרון, עומד בפתח. איך הזמן טס.