פרפרית

קפצנו אתמול לתל אביב לראות תערוכה ('דיוקן: אם', בבית האומנים. כולל אקוורלים יפים של איריס-איריסיה קובליו. ויש שם גם תערוכות אחרות). שוב נוכחתי לדעת שמאז שאני הולכת לשיעורי ציור אני רואה הכול אחרת. מסתכלת אחרת. פתאום חשוב לי למשל לראות מה חומרי הציור. הכיתוב 'אקריליק על נייר', למשל, שפעם הייתי מדלגת עליו בלי להקדיש לו מחשבה נוספת, קיבל פתאום משמעות מיוחדת. וכשאני רואה רישום מאוד פשוט, בסך הכול שרבוט קטן, כמעט לא-גמור, בצבעי עיפרון על נייר, אני חושבת: 'אפילו ברישום קטן יש יופי ויש חשיבות'. אני שמחה בראייה החדשה הזאת שלי.

כמובן, אי אפשר בלי להתלונן. גם היום קשה לי עם ההסברים שכתובים בכניסה לכל אולם תצוגה. משהו שהאוצרים כותבים, אולי. הם בערך באורך של דף אחד, או חצי דף, מודפסים בשחור ברור וקריא על לבן, אבל כשאני מתחילה לקרוא אותם, אני שמה לב שאחרי שורה וחצי המוח שלי ננעל. לא מבינה מה כתוב. למרות שהכול בעברית צחה, אבל איכשהו המילים והמשפטים מרחפים בחלל המופשט ולא נוחתים בשום מקום. שאז אני מסתפקת ברפרוף לא מחייב על הכתוב, ובסוף מתייאשת ועוזבת ומקווה שאצליח לפרש את המוצגים בכוחות עצמי. או שלא.

אם כי לפעמים, במסגרת הרפרופים האלה, אני נופלת על משפט אחד ברור – למשל, אתמול, על פיסת המידע שלפיה הצייר נפעם מן העובדה שאחרי השריפה בכרמל התגלו פתאום פרחים שלא נראו שם לפניה. ואז אני שמה לב שברבים מציוריו, הפרחים צומחים מתוך רקע שחור, ואני אומרת לעצמי, הנה, לפחות את זה הבנתי.

מוסר השכל? תרפרפי, עדה ק., לא תמיד חייבים לקרוא הכול. לפעמים גם בתוך איזו שורה בודדת שמסתתרת בתוך טקסט סתום, אפשר למצוא כל מיני אוצרות.