[=חרבות 6]
[הפוסט מתאים בחלקו הגדול לנושא החם (על חיות מחמד במלחמה) של קהילת פרפרים]
מציאת מקום להתנדב בו איננה פשוטה, כנראה יש מספיק מתנדבים בכל מקום, ופחות זקוקים לאלטע-זאכן כמוני (במיוחד כזאת שלא נוהגת). בבית הספר שבו אני מתנדבת כבר שנתיים אמרו לי לחכות קצת, כי עוד לא התארגנו, ושאר ההודעות הטלפוניות שאני משאירה נותרות ללא מענה. המקהלות שאני שרה בהן (שתיים במספר, רחמנא ליצלן) הודיעו על נכונותן לשיר לפני מפונים וכו', אבל גם זה עוד לא קרם עור וגידים. כך שהתרומה היחידה שלי למאמץ המלחמתי עד כה היא שעשינו בייביסיטינג להוגולינה, הכלבה של הקטנה ושל האיש שלה.
אנחנו כמובן אין לנו מושג בטיפול בכלבים, ועד עכשיו גם לא מאוד התעניינתי באופציה הזאת, אבל הוגולינה היא באמת חמודת-על ושוברת לבבות, ואי אפשר היה לסרב. וזה גם הקלה על הזוג הצעיר בימים טרופים אלה, אז על אחת כמה וכמה.
אז קיבלנו אותה לכמה שעות גם אתמול וגם היום. הייתי לחוצה לאין שיעור, כי מה אם היא לא תאהב אצלנו, ומה אם תהיה עצובה (למרות שהיא מכירה אותנו ואת הדירה), ומה נותנים לה לאכול, ואם היא תצטרך פיפי וגרוע מזה, וכו' וכו'. שלא לדבר על ירידה למקלט: הוגולינה מאוד עדינה לבני אדם, אבל מתחרפנת כשיש כלבים בסביבה, אלוהים יודע למה, ובמקלט שלנו יש צי שלם של כלבים שרגילים לשבת בשקט בלי להתלונן. לכן צריך להרים אותה על הידיים ולרדת איתה ככה, וכבר ראיתי (כי תרגלנו) שכשלא מתחשק לה 'על הידיים' היא נוטעת את רגליה הקדמיות ברצפה ולא מוכנה לשחרר.
בדיעבד היא לא הייתה צריכה פיפי ולא טיול, כי הגיעה אכולה ושתויה ומאורגנת למשעי – אבל היא באמת הייתה עצובה מאוד חלק נכבד מהזמן ששהתה כאן בשני ביקוריה, ורבצה בשקט על השטיח מול דלת הכניסה, שומרת בקפדנות על הסדק שמתחתיה, שאולי משם תבוא פתאום הישועה בדמות אהובי נפשה. בהתחלה אפילו גירדה בדלת בציפייה שמישהו יבוא מחדר המדרגות להושיע אותה, אבל זה לא קרה. זה כמעט שבר את ליבי. היא הרשתה לנו לפנק אותה ולהרעיף עליה דברי נחמה, טעמה קצת מלפפון וחטיף כלבים, שתתה מעט מים… ורוב הזמן פשוט חיכתה בעצב. כואב הלב. אם כי נדמה שבביקורה היום כבר העזה יותר להסתובב על שטיחים אחרים, להתגרד עליהם בשמחה ולחפור בהם (זה נראה כאילו היא מחפשת נפט. באמת שזה לא מוסבר). ניסיתי לשכנע אותה להציץ החוצה מהחלון הגדול, אבל היא לא הבינה מה אני רוצה ממנה. דווקא חשבתי שיהיה לה מעניין.
אזעקה למזלי לא הייתה בשעות שהיא הייתה כאן, אז הבלגן במקלט נחסך מאיתנו. אבל אתמול הייתה אזעקה בעיר סמוכה, כך ששמענו אותה כאן, ואחרי כן היו בומים די גדולים, ואני עמדתי בקצה המסדרון בבהלה, מנסה לאטום את אוזניי (אפילו בגילי המופלג אני לא יכולה לסבול בומים, וגם לא רעמים, לא יעזור), והוגולינה תכף ראתה שאני במצוקה ושעטה אליי בנפנוף זנב מאושר. אחר כך הלכנו שתינו לבקר את 'סבא ראש המשפחה' בחדר העבודה שבו התקין משהו במחשב, והיא רחרחה בין הקופסאות ונראתה אמיצה מאוד. מה אומר ומה אדבר, היא לא מפחדת מבומים, זה לגמרי ברור.
את השמחה שלה כש'אמא-אבא' באים לקחת אותה קשה לתאר. אבל מה שמצחיק זה שכשהיא באה אלינו שוב היום, היא לא הראתה אי רצון להיכנס. כלומר, זיכרונות רעים לא נשארו לה מאתמול. אני מקווה שגם מהיום לא.
וחוץ מזה יש לה אוזני קטיפה. ממש.