סוף דבר: הכי בבית בעולם

בסופו של דבר עבר בשלום.  עלינו על המטוס במדריד אתמול בשעות הצהריים,  ואחרי כארבע וחצי שעות נחתנו בסהרה.  אנחנו למודי אובכים,  כמובן,  אבל בכל זאת קצת הזדעזענו.  הפסדנו את הרגעים המשמחים של קו החוף המתקרב ושל תל אביב במבט מלמעלה:  הכול טבע בתוך ערפילי אובך.  משהו בטון הדיבור של הטייס שבירך אותנו ברמקול על הגעתנו לישראל רמז שהנחיתה לא הייתה מאוד פשוטה בשבילו.  או שאולי רק נדמה לי.  קצת ריחמתי על התיירים שישראל נופלת עליהם לראשונה דווקא באפרוריות הצהובה והמחניקה הזאת (ואכן,  לא בלי קשר:  כשדיווחתי בווטסאפ המשפחתי שהגענו,  ענה הילד:  "ברוכים השבים!  זה לא תמיד ככה פה").   וכשנסענו באיילון,  במונית,  לרגע לא זיהיתי איפה אנחנו (והמטתי חרפה על עצמי כששאלתי).

מצאנו את ארצנו הקטנטונת פחות או יותר במצב שבו עזבנו אותה:  פלוס כמה אלפי טונות של חול דקיק (קדימה לעבודת הבורא:  ניקוי אבק), מינוס גשר מעריב אחד.  הפקקים כרגיל.  מדריד והפארקים שלה הרבה יותר יפים ורגועים ומסבירי פנים,  ובכל זאת:  הכי בבית בעולם.