בעניין המהומה שבערה ברשת בימים האחרונים, בפרשת בוכריס:
אף שהוקעת הרוע היא רצויה וחשובה (ובנוסף, התחכמויות שנונות הן כיף גדול) – אני תמיד חושבת גם על מה שההוקעה מעוללת למחנה של המוקיעים. ונראה לי שכדאי למחנה הזה להישמר שלא להפוך להמון מתלהם וצדקני ותובע נקמה.
מה שמביא אותי לתרנגולות. אמא שלי נהגה לומר שבני אדם דומים להן לפעמים. תדעי לך, שיננה לי בהקשרים שונים, שזה בדיוק כמו אצל התרנגולות: כשהן מזהות שאחת מהן נחלשה, הן מנקרות בה עד מוות.
לא יודעת מאיפה היא ידעה את זה ולא יודעת אם הידע שלה בעניין עופות היה מדויק. והיא לא ידעה כלום על פייסבוק ולא על בוכריס. ובכל זאת נראה לי שהיה בדבריה גרעין של אמת.
בלוגיעדה 
כאחד מראשי המתלהמים אני חייב לסנגר על התרנגולות. פעם אפשר היה לסגור עסקאות בין עורכי דין בחדרים אפלים רחוק מעין התקשורת. היום יש מנגנון שגם עיסקה כזו היא לא סוף פסוק. וכן, אני רוצה שכשהוא יעלה על מונית האישה שלידו תגיד שהיא לא רוצה שישב לידה, ושמלצרית תשפוך עליו בטעות מרק. לא עניין של 'תרנגולת שנחלשה'. מי שניצל את חולשתן של פקודותיו יכול לסבול גם אם אנחנו כעדר מנקרים אותו כשהוא נחלש. אם הצליח לחמוק מבית הדין הצבאי, טוב שיש ערכאת ערעור בבית הדין של התרנגולות.
אהבתיאהבתי
הנה שוב דקדקנותי הארורה:
הפוסט הזה הוא לא על בוכריס אלא עלינו. במסגרת המשל והנמשל המוצגים בו, בוכריס עצמו הוא גם כן תרנגולת. השאלה איננה מה הוא יכול לסבול כשמעוללים לו כך ואחרת, אלא מה אנחנו כחברה יכולים לסבול כמי שמעוללים.
הידיעות שלי על עסקות טיעון קלושות ביותר, אבל ממה שהבנתי, מגיעים אליהן כשמעריכים שאי אפשר להשיג הישג משמעותי בבית המשפט. כלומר, באופן זה או אחר, הן הרע במיעוטו. להפתעתי גם קראתי באיזה מקום שנציגי המתלוננות מסרו שהן מקבלות את העסקה ברוח חיובית ואפילו מבקשות להפסיק את ההילולה (אין לי מראה מקום לתת לך, ולא מתחייבת על הדיוק של הנ"ל).
אשר לשאיפות הנקם שלך – אני לא שותפה להן, לא משום שיש לי פינה חמה בלב בשביל בוכריס. אולי צדקה אמא שלי כשטענה כל השנים שבעורקיי זורם דם פושר: מבחינתי, מטרת התלונה עליו הושגה: האיש נפל ממרומיו והודה במעשיו. מכאן ואילך הוא לא מעניין אותי יותר, ואולי הגיע הזמן שיפסיק לעניין גם את כל השאר.
אהבתיאהבתי
בוכריס הוא מהמנקרים. עדיין. ועוד נכונו לו עתידות, בבית היהודי
אהבתיאהבתי
באשר לעתיד – אני מתקשה לנבאו, ובאשר להווה – ראה נא למעלה, תגובתי לגל אמיר.
אהבתיאהבתי
את לגמרי צודקת בהקשר התרנגולות – אבל במקרה של בוכריס אני בתחושה ששום דבר שנסגר בעיסקה הזאת לא ימנע ממנו להמשיך להתנהל כפי שהתנהל….או יותר גרוע – לחשוב שלא היתה לו ברירה אלא להודות, ולהגיע לעיסקה, אבל בתוך תוכו להיות בטוח שהוא בסדר והוא לא יודע מה רוצים ממנו.
נכון שאחת מעורכות הדין של אחת הבנות אמרה שנקטעה לו קריירה צבאית שהיתה במסלול מזהיר לרמטכלות, ושמבחינת מרשתה זה מעל ומעבר, מה גם שנחסך ממנה ומחברתה הסבל (שאני יודעת מהו, כי החיילת שלי עברה אותו כעת) של בית המשפט ודוכן העדים המשפיל, ועדיין – משהו בעונש לא הולם, לא תואם את חומרת ההתנהלות. בכלל יש עדיין משהו בחברה שלנו (בעיקר אצל הגברים אבל לצערי גם אצל חלק מהנשים) שלא לגמרי מבין מה לא בסדר בהתנהגות כזאת כמו של בוכריס. זה עצוב
אהבתיאהבתי
אין לי דרך לחזות את העתיד, אבל היות שהוא פרש מהצבא והורחק אפילו משירות מילואים, יש מקום להניח שלא יוכל להמשיך להתנהל כמו קודם: הוא לא יהיה עוד מפקד של אף אחת, אף פעם. ובאשר לעסקת הטיעון – שוב, ממה שהבנתי, היא האינטרס של שני הצדדים, אולי משום שלשניהם יש קושי משפטי לנצח במשפט הזה. לפי אמות המידה שלי החיים שלו גמורים, מכל הבחינות, כך שאני לא מרגישה בחסרונו של עונש נוסף.
אהבתיLiked by 1 person
יש משהו באי ההלימה בין החטא והעונש שעורר את כל המהומה (האשטג פי אלף יותר מבוכריס). אמא שלך צדקה לגבי תרנגולות, אבל במקרה הזה אני לא בטוחה שהמשל תקף. אשר לזהירות שלא להפוך להמון צדקני ומתלהם אני לגמרי איתך. אפילו הייתי אומרת שלא להפוך להמון בכלל, גם אם הוא צודק ולא צדקני, ותגובתו הולמת ולא מתלהמת. כל דבר צריך לשקול בעצמך ומתוך ידיעת העובדות ככל האפשר.
אהבתיאהבתי
ידיעת העובדות היא החולייה החלשה. מספר האנשים שיודעים מה בדיוק קרה שם הוא מועט למדי. זה לא מונע מכל השאר להיות מאוד בטוחים בדעותיהם.
אהבתיאהבתי
צדקה אמך ואכן אנחנו בדיוק כמו התרנגולות.
כולם שואבים כח מהתאגדות כנגד החלש.
ובעניינו של בוכריס, העונש שלו בעיקר הוא מהקלון שהטיל על רעייתו וילדיו. גם אם יאמינו לו, הספק תמיד יקנן בהם.
אהבתיאהבתי
המשפחה בתוך הסיפור הזה היא באמת החלק הכי נורא.
אהבתיאהבתי
אני מתעלמת מבוכריס ומתייחסת לאמירה הנוגעת לתרנגולות, אני מסכימה מאד.
אנחנו נוטים לעוט ולנקר, ולא תמיד יש לנו את המידע המקיף מספיק כדי לשפוט את הסיטואציה ואנחנו שופטים על פי מה שאחרים אומרים ומה שנשמע לנו נכון ומתאים להשקפת העולם שלנו.
צריך להזהר, תמיד.
אהבתיאהבתי
או, כמו שמירה מגן כתבה, לדרוך בעולם הזה בזהירות (:
אהבתיאהבתי
לא בטוחה שדוגמת התרנגולות נכונה כאן, כי זה לא הוא שנחלש. להפך: הוא זה שניסה להחליש.
הדוגמה היתה נכונה לו היינו תוקפים את המתלוננות.
אהבתיאהבתי
ההיחלשות שאליה התכוונתי בפוסט היא ההיחלשות שלו: מאיש צבא מוערך שעתידו מובטח הוא ירד למעמד של עבריין מין, עם כל מה שכרוך בזה – ובלי קריירה ובלי עתיד. על מה שזה עושה לחיי המשפחה אני בכלל לא מדברת. נכון שזה לא סתם קרה לו, אלא שזו תוצאה של ההתנהלות שלו – אבל היחלשות לעומת מה שהיה קודם יש כאן ללא ספק.
אהבתיאהבתי
אני תוהה על זָכוּת הנפש. כאילו שבנאדם שאין לו את כל ההוכחות הברורות למשהו – אין לו הזכות לגבש דעה.
האמת העצובה היא, שברוב המקרים אין לנו ידע מעמיק. אולי ישנם אנשים, שיש להם ידע מעמיק במשהו, שהוא בגדר התמחותם. אבל אין להם ידע מעמיק בכל-כך הרבה נושאים אחרים. ועדיין נדרשים אנו להסתובב בעולם, כשאנחנו עמוסים בדעות. דעות שאנו מכנים "הדעות שלנו" – גם אם שאלנו אותן ממקורות אחרים.
גם אם עדיין לא היו הוכחות ברגע ההתרחשות – הדעת נותנת שהיו גם הצתות לאומניות באותו אירוע לפני ימים לא רבים. רוח יכולה ללָבות אש – אבל לא להציתה. ולא היה חם, ולא היו חמסינים. היו רק יובש ורוחות – והיו מי שניצלו את תנאי מזג האוויר כדי להבעיר בעירה גדולה. ובעוד יפי הנפש משתדלים להלך בין הטיפות, משתדלים שלא לקבוע קביעות נחרצות – אותם עכורי נפש עשו מעשה והציתו את המדינה. תרתי משמע.
אותו הדבר כאן: הרצון בנקמה, נחות ככל שיהיה, הוא תכונה אנושית די בסיסית ודי נפוצה. אנשים נהנים לנקר בבוכריס? נהנים לנקר בנוחי דנקנר? מה יותר טבעי מזה? האנשים האלו היו במקום גבוה, התנהלו באופן מחפיר, פגעו באנשים אחרים בהתנהגותם, נפלו מטה – ואנחנו לא באמת מרחמים עליהם. למען האמת, קצת מתחממים לאורה העכור (אך המחמם!) של השמחה לאיד. לא יפה? אולי. אבל לגמרי אנושי ולגמרי מובן.
אהבתיאהבתי
אני לא רואה איפה כתבתי בפוסט שלמישהו אין זכות לגבש דעה. אבל ברור שבהיעדר מידע זו תהיה דעה בערבון מוגבל, ובדיוק מסיבה זו נראה לי שצריך להפעיל אותה בזהירות כשמדובר בניקורים. וזה לא קשור לרחמים או היעדרם: לא צריך להצדיק את בוכריס או לרחם עליו כדי לחשוב שהחגיגה ברשת מוגזמת. אני די תוהה על ההתבוננות החד-ממדית הזאת. איך שלא יהיה – אם הדמות שנשקפת מולנו בראי כשאנחנו חוגגים כך איננה צורמת לעינינו, שיהיה בכיף.
מעניין שאתה גוזר גזירה שווה בין זה לבין ההאשמות בהצתות וההסתייגויות מהן. כי אני דווקא מכירה לא מעט אנשים שהסתייגו מן ההאשמות ההן אבל הצטרפו בחדווה רבה לשמחה הנוכחית. אולי משום שבשמחה הנוכחית יש נאשם ידוע שהתוודה על (לפחות) חלק מפשעיו.
אהבתיאהבתי
אני אפתור לך את התמיהה, באופן שלא תאהבי:
זה עניין של בון טון.
זה נאור להיות שמאלני ואוהב אדם. לכן, זה גם נאור לא לקפוץ למסקנות שאלו ערבים שהציתו בעירה גדולה.
באופן דומה, זה נאור להיות פמיניסטית. לכן, כשרק טובת הנשים נגד עינינו – זה נאור להיכנס בבוכריס בכל הכוח.
זו רק הליכה בעקבות הנאורות והמגמות הנכונות…
אהבתיאהבתי
אולי. ואולי יש הסבר יותר פשוט: את ההצתות בינתיים לא הצליחו להוכיח – ואילו בעניין בוכריס, יש אפילו הודאה.
אהבתיאהבתי
תהיתי, ביני לבין עצמי, אם הצלחתי להגיד בבירור את מה שרציתי לומר. רציתי לומר, שהניקור בבוכריס מצליח להיות גם ניקור בסגנון התרנגולות – וגם נאור ומתקדם. בו זמנית.
במקרה כמו שלו, אנשים יכולים לחוש רגשות כמו נקם, כמו שמחה לאיד – וגם להיות פמיניסטים ונאורים ומתקדמים.
לעובדה שבוכריס הודה אין משקל כל כך גדול. הנה, האנס משה קצב, נשיא בדימוס, לא הודה. מה שלא הפריע לכולם לתעב אותו ולשמוח לאידו. תאמרי, במקרה קצב אין הודאה – אבל יש פסק דין. גם נכון. אבל לא צריך הודאה גם לא פסק דין כדי להרוס חיים של אנשים בטענות על הטרדה מינית. נגיד, עמנואל רוזן. נגיד, המועמד למפכ״ל המשטרה, אורי בר לב, שנאלץ לפרסם התנצלות מוזרה לאורלי אינס, בלי להודות בכלום (כי לא היה כלום, כדברי ביבי…). אני לא מתיימר לדעת מה היה במקרה בוכריס. העובדה שהפרקליטות הסכימה לחתום איתו על הסכם טיעון עם עונש כה קל – אני מניח, שגם היא אומרת משהו. כלומר, חוץ מלהעיד על אוזלת ידה של הפרקליטות. לא הכל שחור ולבן במקרים האלה, וגם העובדה שיש הודאה לא תמיד אומרת שיש אשמה מוחלטת.
מצד שני: גם העובדה שעדיין אין גזר דין בנוגע להצתות, אין פירושו שלא יהיו פסקי דין מרשיעים בעניין.
אהבתיאהבתי
נראה לי שהבנתי, אף שזה סותר במקצת את תגובתך הראשונה, שבה תהית על 'זַכּוּת הנפש'. מה יש לתהות? אין כאן זכות נפש (לפחות לא מצדי), אלא רק ניסיון לנהוג במתינות: אם אני לא בטוחה במשהו, אני משתדלת לא להתנפל.
בגדול אני מסכימה אתך: אנחנו באמת לא יודעים את הפרטים. מדובר כנראה במשהו שקשה מאוד להוכיח בבית המשפט, אז הגיעו לפשרה. היות שאין לנו ידיעות בדוקות, עדיף לא להתנפל. זה לא אומר שאנחנו מעריצים את בוכריס, זה רק אומר שבית הדין של התרנגולות הוא לא פתרון.
בעניין ההצתות: ייתכן שיהיו פסקי דין וייתכן שלא. אני נוטה להתייחס ברצינות לאמירות של כבאים שהתרשמו שהיו גם הצתות: הם לא אמרו מי הצית ולמה ולא האשימו איש, רק מסרו את התרשמותם. הזהירות במקרה הזה הייתה צריכה להיות של נתניהו ושות': לא לצאת בהצהרות היסטריות בלי שיש להם הוכחות.
אהבתיאהבתי
אני לא מבינה איך הודעה באשמה יכולה לבוא במקום עונש.
אהבתיאהבתי
נראה לי שזו המהות של עסקת טיעון: פשרה. הוא מודה בפחות ממה שהיה כתוב בכתב האישום אבל ביותר ממה שהיה מוכן להודות מלכתחילה; מוותרים על משפט, שכנראה היו ספקות אם אפשר להוכיח בו את מה שרוצים; ותמורת זה יש הקלה בעונש. משהו כזה.
אהבתיאהבתי
למרות זעמי על קלות העונש, אני לגמרי אתך במשל התרנגולות. היכן כל התרנגולות בעסקת הטיעון הדומה שנעשתה בימים אלה כנגד עבריין המין – כבוד נשיא בית משפט מחוזי (שהודה באשמה בעסקת טיעון)?
ולמעשה שיטת עסקאות הטיעון המשפטיות (הצבאית כמו האזרחית) היא הרעה החולה באמת. בוכריס הוא רק טיפה בים הרעות האלה. היכן צקצוקי הלשון של המשפטנים כנגד השיטה הנפוצה עצמה על עוולותיה? .
ולגבי הציבור אינני מתפלא – ואומר בבוטות – בחלקו הניכר הוא שפוט של אמצעי התקשורת והפייסבוק. ההשוואה שהבאתי למעלה מדברת בעד עצמה.
אהבתיאהבתי
בעניין עסקאות הטיעון – לא שאני מבינה את העניין הזה לאשורו, אבל נדמה לי שהן נעשות במקרה שיש קושי משפטי להוכיח בבית המשפט את האשמה או את היעדרה. אז מגיעים לאיזו פשרה, שיכולה להרגיז אולי את הקהל ולגרום הרבה עגמת נפש לצדדים המעורבים, אבל מבחינות רבות היא יותר טוב מכלום.
ובאשר לציבור – טוב בעיניי שהוא לא מקבל בעיניים עצומות את גרסת הרשויות. מצד שני, אני מתרשמת שהוא מקבל בעיניים עצומות את גרסת פייסבוק. מה שאומר שמבחינתי נפלנו מן הפח אל הפחת. לא למדנו כלום, רק העברנו את אמוננו מקנה רצוץ אחד למשנהו.
אהבתיאהבתי
אני גם אינני מאמין באופן עיוור למשפטנים, גם לא לפרקליטות שאינה פועלת בשקיפות שיפוטית. נורא קל למרוח את הציבור, כאשר בפניו אינם פרוסים העובדות ו'השיקולים' המשפטיים לעסקאות טיעון אלה. אני לא מצליח להשתכנע שהן אינן נעשות בקלות בלתי נסבלת כדי לקצר הליכים בתיקים. לעיתים כידוע זה גם לא אשמת הפרקליטות, אלא החלטות תמוהות של היועץ המשפטי.
אהבתיאהבתי