כדי שאלוהים יבין

בלילות האחרונים אני חולמת הרבה על בנייה,  בניינים,  מסדרונות,  פתחים ומעברים.  זה מוזר למדי,  כי אין לי איזו נטייה ידועה לאדריכלות.  אולי זה קשור למהומה הבלוגוספרית האחרונה  –  סגירת ישרא שמשפיעה על כולנו,  והמעברים לפלטפורמות חדשות שנגרמים בגללה.  בלוגים חדשים מוקמים ונבנים עכשיו כל העת,  והם סוללים את דרכם בשבילֵי הבלוגוספרה.  מטבע הדברים,  זה גורם גם לי לחזור ולהרהר איפה הכי טוב.  זה מסוג השאלות שאין עליהן תשובה ברורה,  מלבד התשובה הרגילה המוכתבת על ידי כוח האינרציה:  הבית הנוכחי,  שעוד מעט ימלאו שלוש שנים למגוריי בו,  איננו נקי ממגרעות  –  אבל הוא בכל זאת בית.

בלי קשר,  ועם ספויילרים:

[אגב,  את עניין הספוילרים אף פעם לא הבנתי.  זה באמת חשוב בנוגע לספרים?  אפילו לספרים נטולי עלילה לחלוטין? לא משנה.]

בפרק 'תפילת הגשם' שבספר גינת בר מטפל מאיר שלו בנושא כאוב במיוחד במקומותינו:  המחסור במים.  דומה שהוא תמיד רלוונטי ואקטואלי,  במיוחד השנה.   הפתרון לבעיה הוא כמובן תפילה, ולמרבה המזל  "בדרך כלל אזרחי ישראל ערים למחסור במים,  וגם מי שאינו דתי מתפלל לגשם" (עמ' 118).

אלא שהתפילה,  אם רוצים שתהיה אפקטיבית,  חייבת להיות מנוסחת כהלכה  –  ומשום כך צריך לפרט בה בדייקנות  "את סוג הגשם הרצוי,  מִשכו ומקומו,  באופן שאלוהים יבין" (עמ' 121).  במקרים שבהם אלוהים אינו נענה לתפילותיו בנידון,  מתוודה שלו שהוא איננו מהסס לפנות גם לזאוס ולבעל,  כי הוא "בעד עקרון התחרות" (עמוד 121).

מה שמזכיר לי את פנייתי שלי לאלוהויות השונות לפני החתונה של הקטנה    –  דווקא לא בהקשר של תפילה לגשם נוכח הבצורת-הגרועה-מזה-ארבעים-שנה-שעליה-הוכרז-לאחרונה,  אלא סתם בבקשה לסדר לנו מזג אוויר נסבל בצהרי יום קיץ.  כי בין כל הכל-יכולים האלה,  יש סיכוי שמי מהם יתרצה ויתנדב לעזור.  ואם לא יועיל,  לא יזיק.

מה אני אוהבת בכל הנ"ל?  שלמרות הציניות המגַחכת שיש בזה,  יש כאן בכל זאת גם איזו אמונה תמימה ונקייה שאפשר לפנות לעזרה ושיש גם סיכוי לקבל אותה מדי פעם.  ושהשמיים לא תמיד ריקים.

ובאמת אחרי שקראתי את הפרק ואהבתי אותו ירד כאן אתמול מבול לא רע.