אתמול מלאו 15 שנים להיותי בלוגרית. בדיוק ב-4 באפריל 2006 פתחתי את הבלוג הראשון שלי בישראבלוג. כל כך חששתי מפתיחתו שהתקשרתי כמה פעמים לראש המשפחה בעבודה בשביל לשאול אם לדעתו זה רעיון טוב ("ומה אם מישהו יראה את מה שאני כותבת?" [באמת אני לא מבינה מה תיארתי לעצמי]). ראש המשפחה אמר שאין בעיה. ובאמת, בהתחלה, לא הרבה אנשים ראו, וגם התביישתי להגיב בבלוגים של אחרים (כולם בדפי התגובות נראו כל כך שייכים, ורק אני לא).
אבל מאז עבר הרבה זמן, והכול השתנה. הפכתי לבלוגרית מנוסה יותר, ואפילו התרגלתי להגיב בכל מיני מקומות. ישראבלוג נסגר פחות או יותר, ועברתי לוורדפרס, ועד היום אני נאבקת בעציותו המעצבנת. בינתיים הייתה (ועודנה?) הקורונה, והיו עוד דברים, ואני פחות או יותר איבדתי עניין.
האמת שזה די מצער אותי, אבל לא יודעת איך להפיח חיים בגפרור הכבוי הזה. זה בעיקר עצוב עכשיו, לקראת הגמלאות, כשלכאורה יתפנה לי הרבה זמן, ובדיוק אז לא יתחשק לי להשקיע אותו בכתיבה. איזה עיתוי אומלל.
האמת שמי שמכתיבה את הפוסט הזה היא עדה ק. הזכורה לשמצה, שגורסת שבכלל אין סיבה לחגיגה, ועל כן תוקעת סיכות בכל הבלונים ואומרת לי תרגיעי, בין כך ובין כך אין לך על מה לספר. ולראיה היא מציגה את הפנינה הבאה שהיא חיברה ממש לאחרונה:
קינה
איכָה אבדה לי הכתיבה
איכה אבדה נחמתה
ומה בכלל יוכל
(וגם: האִם)
לתפוס את מקומה
צריך להודות שזה מתפתח בהדרגה לפוסט בלוגולדת מאוד ביזארי, וזה בעיקר כי אני מרשה לגברת הנ"ל להתפרע. אבל הנה אסיט אותה קצת הצידה, ואביע את תקוותי שהשנה ה-16 לבלוג, שהתחילה בדיוק אתמול, תהיה טובה מקודמתה.
ברוח אופטימית זו אמשיך ואדווח שהלכתי שלשום לטיול רגלי ארוך, ובדרכי חזרה התיישבתי על ספסל בפינה החביבה עליי בגינה הציבורית (החביבה עליי גם כן), ושלפתי את פנקסי ועפרוני, ושרבטתי שם בצל כמה דברים, במילים ובקווקווים. למשל,
עץ זית בגינה:
גזעים שלובים
מחובקים
ועלי שֵיבה
זוהרים בשמש
ואוושת הרוח
*
בחצר עזובה ומוזנחת ראיתי:
חרציות ופרגים.
פרחי ילדותי שורדים.
וכמה חן בהם
וכוחות חיים.
אין חובה להרחיק
נדוד
לראות כלניות
ורקפות
כשבחצר עזובה
בדרכי הרגילה
פרחי ילדותי
מפזרים את חינם
בחינם
*
האלמוגנים פורחים:
עדיין כמעט עירומים
מֵעלים ירוקים
אבל הכרבולות האדומות
כבר לוהבות.
שנה בשנה
אביב
בלוגיעדה 
ראשית בלוגולדת שמח,אני כל כך רגיל לקרוא אותך ולהנות מהכתיבה שלך שלא מרגיש לי בכלל שהגעת לישרא 3 שנים אחרי.
גם אני במצבך,יש לי מה לומר,אבל חדוות הכתיבה אבדה לי ואני לא עושה מאמץ גדול למצוא אותה מחדש,אני זורם.
אני חושב שזו דרך טובה לקבל את המצב.
ואם זאת אני מאחל לך (וגם לי בעצם) שנות כתיבה רבות ופוריות
טליק
אהבתיאהבתי
אמן, תודה:)
זה מסוג הדברים שלא הולכים בכוח, אבל לפעמים כשמתיישבים לכתוב מגלים פתאום שדווקא כן מוצאים מה לכתוב. כלומר, זה סוג של הרגל.
אהבתיאהבתי
אני מאד מבקשת שתמשיכי!!
השירים שכתבת כל כך יפים. אני כל כך נהנית לקרוא את הבלוג שלך ואת השירים האלה שחודרים ללב.
יהיה מאד מאד מצער אם תחדלי.
זה לא פייר שאני מבקשת בזמן שאני חדלתי לכתוב די מזמן. אבל אני ממשיכה לחשוב שאולי מחר אני אשב ואכתוב, ואז עדה תהיה שם ותגיב והכל יהיה נחמד כמו פעם…
אהבתיאהבתי
תודה רבה, אסתי (גם על עזרתך לפני 15 שנים בפתיחת הבלוג הראשון!).
אין לי כוונה מוצהרת להפסיק, זה רק שהמרווחים בין פוסט לפוסט נעשים ארוכים יותר. אבל אולי זה זמני ויעבור.
אז אולי באמת תשבי ותכתבי מחר, ואני אכנס ואגיב:)
אהבתיאהבתי
אמנם בזמנים אחרים ומקומות אחרים, אבל בכל-זאת הזדהיתי למחצה עם ההתחלה שלך. רק שההתייעצות וההתלבטות התרחשו ביני לבין עצמי.
חוץ מזה, בסדנת כתיבה, פעם-מזמן, המנחה הציע בדיוק את מה שאת עושה בכל מקרה – בעצירה בכתיבה, לעבור לכתיבה רגשית. לזרום, לתת לזמן להתקדם.
ולא נותר לי אלא לאחל: עלי והצליחי עוד ועוד 🙂
אהבתיאהבתי
כן, נוכחתי לדעת שגם אם נדמה שאין חשק ואין על מה לכתוב, כשמתיישבים ומתחילים לשרבט, לא חשוב מה, פתאום יש הצלחה.
תודה תודה:)
אהבתיLiked by 1 person
כתבת יפה 🙂
מיכל
אהבתיאהבתי
תודה 🙂
אהבתיאהבתי
ראשית בלוגולדת שמח, איך שהזמן רץ.
אני זוכרת שההתחלה שלנו היתה בעקבות אסנת שדחפה אותנו לכך. את ההיסוסים והחוויה המרגשת של הפוסט הראשון.
אני חשה את ההכנה הנפשית שלך לקראת הפרישה, עד כדי שהרקפות מאבדות את מקומן בראש רשימת הפרחים אותם ציינת.
תמיד אמרתי לך שאני אוהבת את דרך ההתבוננות שלך ובפוסט זה, אני ממש מרגישה שותפה לישיבה בספסל ולמראות המתגלים.
אני מקווה שתמשיכי לכתוב, כי בכל פעם שמישהו מפסיק, זה מעורר גם את החשק שלי להפסיק לכתוב.
תודה על השירים היפהפיים.
אהבתיLiked by 1 person
בהחלט אשתדל לא להפסיק, וגם את לא! דווקא לאחרונה ראיתי שאת מעדכנת יותר, וזה משמח.
ותודה תודה:)
אהבתיאהבתי
מזל טוב לבלוגולדת. באמת בלוגרית וותיקה!
חייכתי לעצמי על השאלה "מה אם מישהו יראה את מה שאני כותבת?" כי בניסוח אולי מעט שונה, זו בדיוק השאלה ששאלתי את עצמי כשהתחלתי לכתוב אי אז בקיץ 2012. הנוסח שלי היה יותר כמו "מה אם מישהו שמכיר אותי יראה את מה שאני כותבת?" מסקרן אותי אם זו היתה כוונתך.
כמו שאת יודעת – אני גומעת את מילותייך בצמא רב, ורק מחכה שיהיה פוסט חדש שלך. לא משנה היכן את כותבת – בישראבלוג או כאן או בתקופה קצרה גם בבלוגספוט – רוצה לשמוע מה שיש לך לומר, לספר, לצייר וכמובן לקרוא את השירים הנפלאים שלך.
ובאמת עוד מעט יהיה לך הרבה יותר פנאי ותוכלי – אם תרצי – להקדיש יותר זמן לכתיבה, ואולי אולי זה יקרה מעצמו ואולי לא. יש טכניקות כמובן (כמו שג'וליאנה עשתה כמה פעמים) לכתוב בכל יום X דברים טובים שקרו או X משהו. לא חייבים לפרסם בכל יום פוסט כמובן, אבל אפשר לצבור כמה ימים שכאלה ולשלח על פני המים. לא יודעת אם זה מתאים לך, אבל עובדה שבתחילת הקורונה ניהלת יומן שכזה – וזה עבד. לתקופה.
כך בעצם התחלתי את הבלוג שלי. עמדתי לעזוב את מקום עבודתי ואת המקצוע שלי, ורציתי לתעד לעצמי את התהליך ואת מה שעובר עלי.
למרות השמצותייך, אני מחבבת מאד את עדה ק. ואת הנטייה שלה להחריב שמחות. יש בה משהו חביב, בעיני. לא יודעת להסביר למה.
היטב תיארת(ן) בקינתך(ן) את הכאב על אובדן הכתיבה. אני בתקווה שהיא לא באמת אבדה אלא תעתה מעט בדרך ועוד מעט תימצא שוב.
אני בהחלט מאחלת לך(ן) שהשנה הקרובה תהא טובה יותר מקודמתה.
והשירים………וואו. עלי השיבה הזוהרים בשמש. הגזעים השלובים המחובקים.
וגם הנחמה על הפרחים – שבאמת מתקבצים להם בחן ממש לידך, אולי מייתרים את הצורך לנסוע ולחפש (אחרים) במקומות מרוחקים (וצפופי אדם).
אסיים כמו שהנכדה הקטנה שלי אומרת במתיקות אין קץ "עוד….עוד…."
אהבתיLiked by 1 person
בהתחלה כל כך פחדתי, שחששתי אפילו מקוראים שאינם מכירים אותי. זה כמובן השתנה עם השנים. גם היום אני יודעת שצריך להיזהר באינטרנט, אבל אני כבר מבינה קצת יותר טוב איך זה עובד וממה לא חייבים לחשוש.
כן, זה נכון: כשמתיישבים לכתוב, תמיד מוצאים על מה. זה מין שריר כזה שצריך לתרגל. יש ענייני משמעת אפילו בזה. פעם היה לי פרויקט פוליאני של '100 ימים מרוצים', או משהו כזה. התחלתי לחפף לקראת סופו, אבל סיימתי אותו בשלום:)
מקווה שעם הפרישה תבוא גם השקעה קצת יותר מסודרת בעניין הזה.
ותודה רבה על הפרגון ועל העידוד (גם עדה ק. מוסרת – מבין שתינו, לה יש הרבה יותר אופי). שלומות לנכדונת 🙂
אהבתיLiked by 1 person
שירים נפלאים עדה. בעיקר השני. מצטברת לך אסופה לספר. אולי גם ציורייך המלבבים.
ושוב אומרת, מחכה לכל פוסט שלך….
אהבתיאהבתי
תודה רבה, איריסיה 🙂
אהבתיאהבתי
אני אוהבת את עדה ק.היא מזכירה לי את הזקנים מהחבובות שתמיד הצחיקו את אבא שלי ואותי. הכתיבה באה והולכת, במיוחד הכתיבה בבלוג. אבל את תכתבי תמיד. כי את כותבת שכזאת. מאוד אוהבת את הכתיבה שלך ובלוגולדת שמח!
אהבתיאהבתי
כן, היא באמת מזכירה אותם קצת! זאתי תמיד יש לה על מה להתלונן:)
תודה רבה 🙂
אהבתיאהבתי
15 שנה זאת תקופה מאוד ארוכה לבלוג… בלוגולדת שמח!
אני מקווה שהמוזה וחדוות היצירה יחזרו אלייך
אהבתיאהבתי
תודה תודה. נשתדל 🙂
אהבתיאהבתי
מזל טוב! כל הכיף בבלוג זה שאת לא חייבת כלום לאף אחד. את יכולה לכתוב מה שבא לך, או לא לכתוב בכלל – וזה בסדר גמור. בעיני זה ממש כיף.
אהבתיאהבתי
צודק, באמת לא צריך להפוך את זה לחובה. אבל ההתלהבות הראשונית איכשהו בכל זאת אבדה. אולי עוד תשוב.
תודה! 🙂
אהבתיאהבתי
ממש אשמח שתמשיכי לכתוב, אני נהנית לקרוא אותך, ולא אכפת לי גם לכתוב בפאתוס – הנשמה שלך מנחמת אותי.
השירים נהדרים, ואיזה יופי שיש עוד משוררות ברחובות, שמטיילות ומקבלות השראה וכותבות ביושבן על ספסל. אני כבר לא מסתובבת בחוץ. נסוגתי רשמית לתוככי הבית ומסתגרת בפני העולם בחוץ. שמחה לשמוע שיש שם עוד יופי בחוץ, ופרחים עדינים פה ושם עוד מבצבצים, ענווים.
אהבתיאהבתי
אוי, ואיך נשמט לי – כמובן בלוגולדת שמח ומזל טוב!
כל כך מבינה את החששות שהיו לך מפני הקוראים. גם אני מאוד חששתי לפרטיותי באינטרנט, ובאמת עם הזמן לומדים לנקוט גישת "כבדהו וחשדהו", מצד אחד לשמור על עצמך ומצד שני להבין מתי ואיך זה בסדר לשלוח יד.
אהבתיאהבתי
חובה להודות: בזכות הקורונה ומגבלות ה-100 / 500 מטר התוודעתי אל הגינות הציבוריות הקטנות – בתוך העיר, ממש במרחק הליכה מהבית. אף פעם לא הקדשתי להן תשומת לב לפני כן. זה נורא כיף בעיניי כמה ששקט בהן במרחק כל כך קצר מכבישים די סואנים. מין איים כאלה של רוגע וצל. קולות ציפורים, רוח בין העלים, מאוד מרגיע. אולי כדאי לך לנסות פעם. אפשר גם לשבת שם עם ספר או סמרטפון, או סתם לחלום.
ותודה רבה על הברכות ועל המחמאות, שימחת אותי:)
אהבתיLiked by 1 person
צודקת, גם אני אוהבת את הפינות האלו בתוך העיר, את הגינות הקטנות עם העצים השקטים והספסלים, את הרחובות הצדדיים השקטים עם הצמחייה. האמת היא שכמה חודשים בתקופת הקורונה עשיתי הליכות מהירות בחוץ ומאוד נהניתי מזה, מצאתי לי רחובות יפים להתהלך בהם ולחלום תוך כדי הליכה והאזנה למוזיקה. אבל בחודשים האחרונים נהיה לי קר מדי להוציא את החוטם מהבית ופחות חשק להתארגן לצאת…
אהבתיאהבתי
הנה מגיע האביב, אפשר לחזור החוצה:)
אהבתיLiked by 1 person
15 שנה – כבוד, באמת חתיכת תקופה. אני פתחתי את הבלוג הראשון שלי בישראבלוג ב-2005, לא זוכרת באיזה תאריך בדיוק. זה היה לאחר פטירת אבי וחשתי צורך לכתוב ולפרוק, אבל במבט לאחור לא הבנתי כל כך את כללי הבלוגיה, וגם אני חשתי לא שייכת ודי נלחצתי מתגובות לעיתים.
כנהוג אז, הבלוג נמחק לאחר תקופה של אי כתיבה (די אכזרי במבט לאחור), ומאז לא חזרתי לישראבלוג, אלא רק כמגיבה.
אכן חדוות הכתיבה, שמעולם לא היתה חזקה מאוד אצלי, אבדה גם לי. הבלוג היה יותר רצון לתקשורת אנושית שחשתי שחסרה לי. וזה לא שהיא פחות חסרה עכשיו, אבל דווקא זה שכבר יצרתי אותה כאן, גורם לי לפחות דחיפות לכתוב. עדיין אני יודעת שאם אכתוב יהיו לפחות אחדים שיגיבו, וזה נעים לדעת.
את אחת הבלוגריות האהובות והמוערכות כאן כך שגם אם לא תכתבי תקופה מסוימת, נראה לי שתמיד יהיה מי שישמח כשכן תכתבי, ולכן הבחירה היא שלך ותעשי מה שיתאים לך – את המקום שלך כבר יצרת.
אהבתיאהבתי
תודה תודה! ומסתבר שאת אפילו יותר ותיקה בבלוגוספרה ממני:)
אהבתיאהבתי
מזל טוב זה באמת מרגש, לפעמים אפשר להסתכל אחורה ולראות את הדרך שעברנו.. להזכר בחוויות מימים אחרים. חבל שישראבלוג הולך והופך להיסטוריה , אבל נראה שחלק מהקהילה עוד ממשיכה כאן דרך הבלוגים הוותיקים.
ו.. אהבתי את הכתיבה שלך.
אהבתיאהבתי
תודה רבה:)
אהבתיאהבתי
בלוגולדת 15 שמח. בהחלט מבין את הרגשתך לגבי המשך כתיבה.
השנה ימלאו 10 שנים לבלוג חשיבה חופשית, אך חוסר החשק שלי לכתיבה ותוחלתה – מעורר חששות כבדות אם ישרוד (הבלוג) עד אז.
אהבתיאהבתי
ודאי שישרוד, מקסימום יישלח זמנית לחדר המנוחה:)
תודה!
אהבתיאהבתי
ברכות. 15 שנה זו ממש תקופה.
וכן, יש תקופות שיותר ויש שפחות. כשאצלי פחות, אחרי שאני נותנת לזה קצת זמן, אני מנסה ליצר לי גבולות ומעקות. גבולות – להתחייב לכתוב אחת ל…באופן קבוע מעקות – אני מחפשת השראות, בבלוגים אחרים, בציטטות מיוחדות, בדברים ישנים שכתבתי…בדרך כלל זה עוזר לי לעבור את המורדות.
בהצלחה
אהבתיאהבתי
נכון, ברגע שמתיישבים ומתחילים לשרבט, לא חשוב מה – פתאום רואים שיש על מה לכתוב. זה רק עניין של החלטה.
תודה!
אהבתיאהבתי
בלוגולדת שמח!
15 שנה זה זמן מכובד בהחלט!
כתיבה זה משהו שבא בתקופות, לפעמים יותר לפעמים פחות
והאמת ששמתי לב שבשנה האחרונה הייתה ירידה בכמות הכתיבה אצל רוב הבלוגרים שאני קוראת (הקורונה לא באה בטוב גם פה).
אני פתחתי את הבלוג שלי בישרא בסוף 2003… באמת שלא חשבתי שאכתוב כל כך הרבה (מי חשב בכלל להגיע לשנת 2021…)
אהבתיאהבתי
אז את בלוגרית ממש-ממש ותיקה! כמו טליק, בערך, אני משערת.
ונכון, לקורונה יש חלק כנראה בדכדוך הכללי שירד על בלוגרים רבים. כשהחיים נעצרים לזמן רב כל כך, אין חשק (ואין על מה) לכתוב. נקווה שכל זה ישתפר במהרה.
תודה רבה!
אהבתיאהבתי
מזל טוב, ועוד הרבה שנות כתיבה ויצירה.
אהבתיאהבתי
תודה תודה:)
אהבתיאהבתי
מזל טוב עדה. בלוגולדת שמח. חתיכת תקופה.
מי האמין שהבלוגים יהפכו לחלק ממי שאנחנו והם משקפים את השינויים שעברו עלינו.
גם אנחנו מכירות מימי ישראבלוג ועד שהתפזרנו למקומות אחרים.
מאחלת לך עוד הרבה שנים של כתיבה ושלא תפסיקי לכתוב
אהבתיאהבתי
תודה, רבה, בכל הסעיפים:)
אהבתיאהבתי
בלוגולדת שמח, עדה. אף אחד לא עומד עם סטופר, אפשר לכתוב כשרוצים ולפרסם כשיש מה לפרסם. אבל זה נכון שזה עוזר כשיש הרגלים: זמן לכתיבה, נניח שבועי, ואז זה מתמלא בדברים.
אהבתי את השירים, במיוחד על פרחי ילדותך, על חינם שבחינם.
אהבתיאהבתי
צודקת, ותודה רבה 🙂
אהבתיLiked by 1 person